החלטה בתיק ע"ר 30216-09-11

בפני בקשת ערעור המתייחסת להחלטות הרשמת צביה גרדשטיין פפקין במסגרתן סורבה בקשת המערערת להטלת עיקול זמני על כספים המופקדים בידי אקסלנס נשואה גמל ופנסיה בע"מ (להלן: "הגוף המוסדי").

בהודעת הערעור טענה המערערת כי טעתה כבוד הרשמת עת דחתה את בקשת המערערת, וזאת בהמשך להחלטות מוטעות קודמות של כבוד הרשמת ארד וכבוד הרשמת ארבל, אשר לא מצאו להטיל את העיקול הזמני ביחס לקופת הפיצויים המרכזית המנוהלת ע"י הגוף המוסדי.

ברקע ההליכים דנן, הסכם פירוק שותפות במסגרתו רכש מר אזולאי את חלקו של המשיב בתיק דנן במבקשת.

בהודעת הערעור נטען כי רק לימים התברר כי המשיב יצר "קופת פיצויים" אותה הסתיר מהמבקשת ואולם מדובר בכספים השייכים למבקשת, ומכאן שיהיה מקום עם תום ההליך להורות על השבתם.

המערערת הפנתה את שימת הלב לעובדה כי ככל הנראה, נוכח העובדה כי הבקשות הוגשו במהלך הפגרה, וההחלטות ניתנו ע"י שלוש רשמות שונות, לא נפרשה בפני כל אחת מהן היריעה העובדתית במלואה ומכאן המקור לטעות בהחלטה.

לשיטת המערערת מתקיימים בתיק דנן כל הפרמטרים הנדרשים בהתאם להוראות תקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד 1984,  לצורך הטלת העיקול הזמני אצל הגוף המוסדי ועל כן ההחלטה הסופית אשר ניתנה כאמור ע"י כבוד הרשמת גרדשטיין פפקין - בטעות יסודה.

במסגרת תשובתו של המשיב להודעת הערעור, טען המשיב כי יש להורות על דחיית הערעור הן מטעמים של חוסר סמכות והן לגופו של ערעור.

בכתב התשובה נטען כי מר אזולאי היה מודע היטב לקיומה של קופת הפיצויים המרכזית, והיה ברור לכל הצדדים כי זו אינה חלק מנכסי המערערת.

הוסיף המשיב וטען כי קופת הפיצויים הייתה מאז ומעולם בבעלותו וכי כל הצדדים המשיכו והתנהלו לאורך כל התקופה, לרבות לאחר החתימה על מכירת חלקו של המשיב במערערת תוך הבנה זו.

לשיטת המשיב ממילא התחייבויותיו במסגרת הסכם מכירת המניות היו התחייבויות כלפי מר אזולאי בלבד, ומכאן שהמערערת אינה בעלת דברו.

לשיטת המשיב, הטעם היחיד לפתיחתו של הליך זה היא רצונו של מר אזולאי לחמוק מקיום התחייבויותיו בהתאם להסכם שנחתם בין הצדדים.

לאחר שעיינתי בהודעת הערעור ובתשובה להודעת הערעור ושמעתי את טיעוני הצדדים בפני, באתי לכלל מסקנה כי דין הודעת הערעור להידחות. טעמי להלן.

אקדים ואומר כי ההליך שבפני הוא הליך ערעור.

ככזה, אין הוא נבחן אך ביחס לתוצאה אליה הייתי מגיעה בהכרח אילו דנתי בבקשה מלכתחילה, אלא שיש לבחון האם ההחלטה ניתנה בתוך מתחם של סבירות.

ההחלטה הראשונה לעניין הבקשה לעיקול זמני, ניתנה ע"י כבוד הרשמת ארד ביום 10.8.11 במסגרתה נתבקשה המערערת ליתן מספר הבהרות לרבות לעניין קיומה של תשתית עובדתית להוכחת יסוד ההכבדה.

ההחלטה השנייה ניתנה ע"י כבוד הרשמת ארבל ביום 15.8.11 במסגרתה הופנתה שימת לב ב"כ המערערת לצורך במילוי כל סעיפי החלטתה של כבוד הרשמת ארד, לרבות הצורך בתצהיר ובמסמכים מתאימים.

ביחס לשתי החלטות אלו הוגשו ע"י המערערת הבהרות אשר בעקבותיהן ניתנה החלטתה של כבוד הרשמת פפקין על פיה משלא ניתנה התייחסות מתאימה לסוגיית יסוד ההכבדה, ולנימוקים שבבסיס יסוד ההכבדה, אין מקום להיעתר לבקשה.

עיינתי בכל הבקשות, התשובות והתגובות אשר הוגשו ע"י המערערת קודם הגשתה של הודעת ערעור זו.

לא מצאתי בהבהרות אלו פרטים ונתונים אשר יש בהם כדי מענה לסוגיית ההכבדה ומאזן הנוחות באופן אשר יש בו כדי הצדקה להתערבות בהחלטה.